פסק-דין בתיק ע"פ 9235/05

לפנינו ערעור על הכרעת-דינו והן על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים  בת"פ 2107/03 (כב' השופטת פרידמן-פלדמן), לפיו נידון המערער, בין השאר, ל-40 ימי מאסר בפועל, זאת בגין הרשעתו בעבירה לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - "החוק"), בכך שביום 26.12.02 הסיע במוניתו שני תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כדין.

באשר לערעור על הכרעת הדין:

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי דין הערעור בכללותו להידחות.

לעניין עצם הרשעתו בדין טען המערער, כי הוא עובד "במסגרת קו שירות", דהיינו, כי נהג מונית, המסיע נוסעים בתחנות קבועות, ולחלופין, טען, כי המערער סבר, מתוך טעות, כי הוא עבד במסגרת קו שירות. טענה אחרונה זו נזנחה על-ידי המערער במהלך ערעורו וטיעונו התרכז בחלופה הראשונה, דהיינו, העובדה, כטענתו, לפיה "עבד במסגרת קו שירות", עובדה מקימה לו את הגנת הדין הקבועה בהוראת סעיף 12א(ג) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 הקובעת כלהלן:

"(ג)(1) המסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, דינו - מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין);

(2) הוראות פסקה (1) לא יחולו על המסיע כאמור באותה פסקה, באוטובוס ציבורי, בקו שירות; לענין זה, 'אוטובוס ציבורי' ו'קו שירות' - כהגדרתם בסעיף 1 לפקודת התעבורה 5".

סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר קו שירות:

"'קו שירות' - מסלול ההסעה של אוטובוס ציבורי או מונית שקבועות בו תחנות להעלאת נוסעים ולהורדתם כפי שנקבע ברשיון קו השירות".

עיננו הראות, תנאי נדרש הוא קיומו של "רישיון קו שירות", רישיון שאין חולק כי לא היה בנמצא בידי המערער. בא-כוחו המלומד של המערער מבקש להעניק פרשנות מרחיבה למונח זה, לפיה די בכך שהמערער נהג בשירות תחנת מוניות קבועה ובמסלול קבוע, על-מנת שיבוא תחת כנפי "רישיון קו שירות". לסברתנו, פרשנות זו אינה מתיישבת כלל ועיקר עם נוסח הוראת סעיף 1 לפקודת התעבורה. על "קו השירות" להיקבע מראש ב"רישיון קו השירות", ואין בידי המערער להצביע על "קו שירות" המעוגן ברישיון אותו קיבל כדין.

ומכאן לערעור על חומרת העונש:

הלכה היא, כי ככלל יש להטיל על מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 12א לחוק, עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח (רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769), וכי בית-משפט יסטה מכלל זה רק בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל.

כפי שכבר ציינו, בשורה ארוכה של פסקי-דין שיצאו מלפנינו, העבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, כמו גם העבירות של העסקת שוהים שלא כדין בישראל, פשו במקומותינו באופן המעורר דאגה, בשל פוטנציאל הסיכון הממשי הטמון בשל כך לביטחון חייהם של תושבי המדינה. בעבירות בהן עסקינן, בעיתוין הנוכחי, נסיבות אישיות, כאלו או אחרות, למעט אלו החריגות ויוצאות הדופן ביותר, חייבות לסגת מפני האינטרס הציבורי הכללי, המחייב תגובה עונשית חמורה וקשה. עוד קבענו, כי בעבירות אלו יש למצות את הדין באופן שיבטא את תרומת בתי-המשפט להדברת הנגע החמור, וכי תרומה שכזו לא תמוצה אלא-אם-כן יישלח מבצע העבירה אל בין כותלי הכלא, אף ללא אפשרות של המרת המאסר לריצוי בעבודות שירות. (ראו למשל: ע"פ (י-ם) 8695/04 מדינת ישראל נ' אברהים מחמיר; ע"פ (י-ם) 8588/04 ; מדינת ישראל נ' חמזה גרדאת; ע"פ 9046/05 מדינת ישראל נ' חארת אבו אלאעמל - לא פורסמו).

נוכח השיקולים האמורים, ועל רקע הלכת חטיב, קבענו בשורה ארוכה של פסקי-דין, כי העונש הראוי בגין עבירות לפי סעיף 12א לחוק הוא מאסר של ממש, ובדרך כלל לתקופה של כ-45 ימים. בקשות רשות ערעור, שהוגשו על-ידי נאשמים על פסקי-דין שניתנו על-ידינו, שבהם הוטלו מאסרים בפועל לתקופה דומה, נדחו פעם אחר פעם על-ידי בית-המשפט העליון. (ראו למשל: החלטת כב' השופט י' עדיאל מיום 24.10.04 ברע"פ 9475/04; החלטתה של כב' השופט א' חיות מיום 30.11.04 ברע"פ 10706/04; החלטתה של כב' השופטת ד' ביניש מיום 17.4.05 ברע"פ 3460/05; והחלטתו של כב' השופט א' א' לוי מיום 1.5.05 ברע"פ 3985/05).

במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מן הכללים שהותוו בפסיקה, ואין מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט קמא, אשר אף חרג קמעא לקולא מהעונש הראוי.

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.

הנאשם יתייצב ביום 3.7.05, בשעה 08:30, בבית המעצר במגרש הרוסים לתחילת ריצוי עונש המאסר.

ניתן היום א' באייר תשס"ה (10 במאי 2005), במעמד המערער, ב"כ המשיבה וב"כ המערער.

סגן נשיא                                            ש ו פ ט                                               ש ו פ ט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: